אתיופיה חובקת את השטח ההררי הגדול ביותר של אפריקה. המאופיין על-ידי שינויים אקלימיים דרמטיים ועל-ידי צמחייה מגוונת טבעית ומעובדת. אוכלוסיית אתיופיה מונה כ60- מליון, ברובה אוכלוסייה כפרית.

כ- 80% חיים באזורים ההרריים בגובה של 1500 מטר מעל פני הים. יהודי אתיופיה התגוררו בכפרים אשר היו מפוזרים על פני שטחים נרחבים, בצפון ובצפון מערב אתיופיה .הם חיו מרוחקים מהכפרים של הנוצרים, בדרך -כלל עם תנאים חברתיים וכלכליים משלהם. קורות ימי העדה עד עלותה ארצה מהווים את אחד הפלאים הגדולים של ההישרדות היהודית בגולה.

זהו סיפורם של גולים שנותקו מירושלים ומכל קשר לעולם היהודי, עד כדי חשיבה תמימה שהם האחרונים שנותרו כשומרי הדת היהודית - תורת משה. יהודי אתיופיה נאבקו בכל כוחם ובמסירות נפש לשמור את מסורת ישראל. לעיתים קרובות היו מושא לשיטת דיכוי שהופעלו על -ידי מלכים נוצרים כובשים. מאבקם נמשך גם לאחר קום המדינה מול מדינת ישראל שהתקשתה לראות בהם יהודים ולהעלותם ארצה במסגרת חוק השבות.

קשיים אלה באו בעיקר מצד הממסד הדתי שהתקשה ומתקשה עדיין לראות בהם יהודים. בעקבות הלחצים , בשנת 1977 ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ביקש "הביאו לי את יהודי אתיופיה". קדם להחלטה זו, בשנת 1973 פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף שהכיר ביהדותם של בני העדה. למרות ששיבת ציון של יהודי אתיופיה הסתמנה כבר בשנות ה- 50 במסגרת עלית הנוער עם עלייה של 50 ילדים שבאו ללמוד ולחזור לאתיופיה, העלייה המשמעותית החלה רק בראשית שנות ה- 80. בסוף שנות ה- 70 היו פעילי קהילה יחידים שתכננו והחלו את המסע לישראל דרך סודן.

המסע של יהודי אתיופיה דרך סודן הוא אחד המסעות ההיסטוריים , החשובים והמיוחדים של העם היהודי בכלל וקהילה האתיופית בפרט. שזורים בו כיסופים לארץ ציון, שאיפה לממש חלום ישן לעלות לירושלים, לבנות ולהבנות בה ולהתאחד עם העם היהודי בארצו. בשנת 1977 עלו כ- 30 משפחות, עד 1984 עלו כ- 3000-4000 יהודים בעיקר מאזור תיגראי. בהמשך עלו במסגרת "מבצע משה" כ- 8000 יהודים רובם מאיזור גונדר והסביבה. בעלויות אלו איבדו את חיים כ- 4000 בני הקהילה במדבריות סודן ובמחנות הפליטים בסודן.

לאחר זמן רב של ניתוק וקרע בין משפחות התרחש בשנת 1991 מבצע איחוד משפחות- "מבצע שלמה" ובמסגרתו עלו תוך יממה קרוב ל- 15,000 יהודים. גם לאחר "מבצע שלמה" ממשיכים לטפטף גלי עליה קטנים לאחר המתנות ממושכות במחנות ליד שגרירות ישראל באדיס אבבה. כיום חיים בישראל כ- 85,000 יוצאי אתיופיה ומהם כ- 20,000 נולדו בישראל. סיפורה של קהילת יהודי אתיופיה לא מסתיים עם העלייה. קליטתם מאופיינת בקשיים ובאתגרים רבים.

בנוסף לקשיים האובייקטיביים של המעבר מעולם כפרי ומסורתי לאורח חיים עירוני ומודרני, העולים נתקלים בקשיים רבים מצד הממסד בכל תחומי החיים כגון, דת, חינוך, תעסוקה וכו'. עכשיו כשהקהילה סופרת את העשור השני לחייה בישראל, ישנן הצלחות רבות לצד הקשיים. לבסוף, היא מודה לכל האישים והגורמים שלקחו ולוקחים חלק במפעל חיוני זה ומקווה להשתלבות קלה ומהירה בחברה הישראלית.

תולדות יהודי אתיופיה על מקורם של יהודי אתיופיה ועל הזמן ההיסטורי שבו הגיעו לאתיופיה חסרים מקורות כתובים. לרוב ההיסטוריה נשמרה בעל פה והועברה כך מדור לדור. אבל לפי ההשערה ולפי צורת החיים שנשתמרה ניתנו כשלוש גרסאות בנוגע לשאלת מוצאם. הדעה הרווחת לגבי מוצאם של יהודי אתיופיה אומרת שהם צאצאי שבט דן ,בימי פילוג בין מלכות ישראל למלכות יהודה, שבט דן שהחליט שלא להיגרר לריב בין האחים ירד למצרים ומשם הדרימו עם הנילוס לארץ כוש באזור אתיופיה וסודן של היום. למסורת זו יש ביסוס במקורות - כך מנבא הנביא ישעיה בימי גלות עשרת השבטים את שיבתם הביתה של הגולים ובכלל זה מארץ כוש, "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר יישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים, ונשא נס לגויים ואסף נידחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (ישעיה י"א, י"א- י"ב).

ביסוס נוסף קשור בנוסע יהודי , אלדד הדני מהמאה ה14- שביקר באפריקה ובאסיה והוא מספר ליהודי בבל על שבט דן שירד לאתיופיה{כוש} דרך מצרים בימי פילוג הממלכה למלכות יהודה ומלכות ישראל. יש הקושרים את יהודי אתיופיה למסע הארוך של מלכת שבא. מספרים על בן שנולד למלך שלמה ולמלכת שבא ושמו מנליק, הבן משגדל והחכים שב לירושלים לבקר את אביו ובסיום הביקור שב לאתיופיה ועמו ארון הברית ורבים מבני שבטי ישראל שהלכו וייסדו ממלכה יהודית. דעה אחרת טוענת שאלה צאצאים של מהגרים יהודים ממצרים ותימן. במאה הרביעית התנהלה מלחמה קשה ועקובת מדם בין אתיופיה לערב הסעודית ותימן.

במהלך המלחמה הגיעו תושבים יהודים מתימן וערב הסעודית לחפש מסתור באתיופיה. הם נכנסו לצפון אתיופיה, לאזור אקסום וטיגריי, ולאט -לאט ירדו למרכז אתיופיה. ישנן גרסאות נוספות המסבירות אך הן פחות מקובלות בקרב בני הקהילה. תקופת ההישרדות יהודי אתיופיה מכנים עצמם "ביתא ישראל" שפירושו בית ישראל . כינוי רווח לביתא ישראל בקרב הנוצרים האתיופים הוא "פלאשים " שפירושו פולשים ,חסרי אדמה זרים. כינוי זה דבק ביהודי אתיופיה בתקופה בה היו מלחמות בין קהילת יהודי אתיופיה לבין השליטים הנוצרים באתיופיה מאבקים אלה נשאו אופי דתי בעיקר, שכן המיסיון באתיופיה בשיתוף השליטים הנוצרים ניסו לכפות את הנצרות בקבוצות השונות ובכלל זה ביהודי אתיופיה.

יהודי אתיופיה במאבק זה נפגעו פגיעה פיזית וכלכלית. הקיסר עמדא ציון (1314-1344 ) ניהל מלחמת חורמה ביהודים ובמוסלמים , המשיך דרכו ביתר התמקדות ביהודים. נינו הקיסר איסחק (1414-1429 ), דמות בולטת באותה תקופה, איים במיוחד על היהודים להתנצר שאם לא יעשו כך תישלל מהם הזכות לאדמותיהם. משלא נכנעו ללחצים נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי "פלאשים" . בשנים 1434-1468 המשיך הקיסר זרע יעקב את הרדיפות אחר היהודים ואף דבק בו הכינוי "משמיד היהודים ". יהודי אתיופיה המשיכו להיאבק ואף הצליחו להגדיל את השפעת היהדות. בתקופה זו חרפו נפשם לשימור היהדות, התפתחה גם תופעת הנזירות שהיא ייחודית ליהודי אתיופיה נזירים אלה מילאו תפקיד מכריע בשימור המסורת ובמאבק נגד הניסיונות לכפות את הנצרות על הקהילה היהודית, הם העתיקו את כתבי האורית (ספר תורה) והפיצו אותם בקרב הקהילה. מלחמות ורדיפות אלו המשיכו עד למאות 16-17 . הקשר אל יהדות העולם והניסיונות לעלות לירושלים יהודי אתיופיה היו מנותקים מיהודי העולם עד כדי אמונה כי הם היהודים היחידים בעולם וייחלו כי יבוא היום וישבו לאדמתם - ירושלים.

במאה ה - 18 התחזקו הקשרים הדיפלומטיים בין אתיופיה לארצות אירופה בעקבות קשרים אלה התאפשרה כניסה של פוליטיקאים ומיסיונרים לאתיופיה. כניסה ויציאה מאתיופיה ואליה אפשרה להפצת המידע בדבר השבט היהודי היושב באתיופיה ויהודי אתיופיה גילו כי יש להם אחים היושבים בירושלים. הידיעה חיזקה את הרצון לעלות לירושלים, והאמינו כי יצליחו במשימה בעזרתם של יהודי אירופה ואמריקה.

כבר במאה ה- 16, קבע מנהיג יהדות מצרים- רב דוד שלמה בן אבי זימרה(רדב"ז), כי על פי ההלכה בני ביתא ישראל הנם יהודים ככל העם. בשנת 1855, דניאל בן חמדיה, חבר קהילת ביתא ישראל, היה האתיופי הראשון שביקר בישראל ונפגש עם ראש רבני ירושלים לדון במידת האותנטיות לגבי מוצאם היהודי של ביתא ישראל. בשנים 1855-1862 החלה התלהבות משיחית לציון , בשנת 1862 יצא אבא מהרי נזיר ומנהיג מביתא ישראל, יחד עם אלפי יהודים את הכפרים לעבר ירושלים דרך ים סוף , הם האמינו כי ה' יעשה עמם נס בדומה לנס שעשה ביציאת מצרים ויבקע את ים סוף .הסוף היה טרגי , רבים מהם מתו ברעב ובמגפה בעודם בגבולות אתיופיה. ניסיון כושל זה לעלות לירושלים חיזק את התחושה שאין דרך לעלות לארץ הקודש ולמידה מסוימת של ייאוש.
בשלהי שנות ה- 60 של המאה ה- 18 הכירו רב ראשי ומנהיגי היהדות ובהם הרב הידוע רבי עזריאל הילדסהייר מאיזנשטאדט שבגרמניה בביתא ישראל כקהילה יהודית.

בשנת 1876 יצא מזרחן יהודי מפריס , יוסף הלוי לביקור בקהילות היהודיות באתיופיה, ובשובו פרסם "קול קורא " וקרא ליהודי אירופה להציל את יהדות אתיופיה. יוסף הלוי פנה לארגון כי"ח (כל ישראל חברים) וביקש מהם להקים בתי ספר ליהודי אתיופיה אך בקשתו זו לא נענתה. בשנת 1904-1908-1909 יעקב פייטלוביץ תלמידו של יוסף הלוי נכנס לתמונה על מנת להמשיך את הפעילות סביב יהודי אתיופיה שהתחיל מורו ורבו. שליחותו של יעקב פייטלוביץ הפיחה רוח של עידוד ותקווה ליהודי אתיופיה , בשנים אלה יצא פייטלוביץ בשליחות הברון רוטשילד וארגון כי"ח לאתיופיה וחזר לאירופה ואתו שני נערים , גטיה ירמיה ותמרת עמנואל.

מטרתו להקנות להם חינוך ברוח המסורת היהודית כדי שיוכלו עם שובם לאתיופיה להדריך את הקהילה היהודית. בשנת 1926 הקים פייטלוביץ בית ספר יהודי באדיס אבבה ובמקביל המשיך להפיץ את דבר יהדות אתיופיה בעולם. במחצית הראשונה של המאה פייטלוביץ לקח אתו כ - 40 צעירים לאירופה להתחנך במוסדות יהודיים דתיים - באיטליה , ירושלים , צרפת , שוויץ וגרמניה. צעירים אלה חזרו לאתיופיה ועזרו בידיעותיהם ליהודי אתיופיה. פרופסר תמרת עמנואל מראשוני הצעירים שיצאו לאירופה חזר הקים בית ספר להכשרת מורים וניהל אותו הוא אף עמד לצד הקיסר היילה סלסה ופעל רבות למען היהודים.

1936-1941 כיבוש הצבא האיטלקי את אתיופיה , בשנים אלה הפסיקו את הפעילות היהודית , הקיסר היילה סלסה גלה ואף שהה זמן מה בירושלים. תקופה זו היתה קשה ליהודי אתיופיה ולמרות הקשיים הם נשארו באמונה ובדביקות דתית מסורתית לירושלים. 1941 סוף הכיבוש האיטלקי היילה סלסה שב להיות קיסר אתיופיה ומשנות ה - 40 ועד שנות ה - 70 כוננו יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל .

מצבם של יהודי אתיופיה בתקופה הזו היה טוב. ב1955- עלתה קבוצה של 12 נערים ונערות לישראל. נערים אלה הגיעו לכפר בתיה כדי ללמוד עברית והלכות עפ"י הרוח והמסורת היהודית בארץ ולחזור לאתיופיה על מנת ללמד שם את בני הקהילה. בנובמבר 1956 הגיעה הקבוצה השניה שמנתה 15 נערים ונערות.

ב1957- חזרו מרבית מבני הקבוצה הראשונה לאתיופיה כדי למלא את משימתם. בהסתמך על פסק ההלכה של הרדב"ז, קבע בשנת 1973 הרב עובדיה יוסף מנהיגה הרוחני של יהדות ספרד: "הגעתי למסקנה כי ביתא ישראל הנם יהודים שהכרח הוא להצילם מהתבוללות והיטמעות. אנו מחויבים להאיץ את תהליך הגירתם לישראל ולחנכם ברוח תורת הקודש, עלינו לשלבם בבניית ארץ הקודש".

בשנת 1975 כתב הרב הראשי האשכנזי, שלמה גורן, בדבריו לקהילה: "… הנכם אחים, דם מדמנו ובשר מבשרנו, יהודים כדת וכדין".