יהודי אתיופיה מכנים עצמם "ביתא ישראל" שפירושו בית ישראל.
כינוי רווח לביתא ישראל בקרב הנוצרים האתיופים הוא "פלאשים
" שפירושו פולשים ,חסרי אדמה זרים.
כינוי זה דבק ביהודי אתיופיה בתקופה בה היו מלחמות בין
קהילת יהודי אתיופיה לבין השליטים הנוצרים באתיופיה מאבקים
אלה נשאו אופי דתי בעיקר, שכן המיסיון באתיופיה בשיתוף
השליטים הנוצרים ניסו לכפות את הנצרות בקבוצות השונות
ובכלל זה ביהודי אתיופיה.
יהודי אתיופיה במאבק זה נפגעו פגיעה פיזית וכלכלית. הקיסר
עמדא ציון (1314-1344 ) ניהל מלחמת חורמה ביהודים ובמוסלמים
, המשיך דרכו ביתר התמקדות ביהודים. נינו הקיסר איסחק
(1414-1429 ), דמות בולטת באותה תקופה, איים במיוחד על
היהודים להתנצר שאם לא יעשו כך תישלל מהם הזכות לאדמותיהם.
משלא נכנעו ללחצים נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי
"פלאשים".
בשנים 1434-1468 המשיך הקיסר זרע יעקב את הרדיפות אחר
היהודים ואף דבק בו הכינוי "משמיד היהודים ".
יהודי אתיופיה המשיכו להיאבק ואף הצליחו להגדיל את השפעת
היהדות. בתקופה זו חרפו נפשם לשימור היהדות, התפתחה גם
תופעת הנזירות שהיא ייחודית ליהודי אתיופיה נזירים אלה
מילאו תפקיד מכריע בשימור המסורת ובמאבק נגד הניסיונות
לכפות את הנצרות על הקהילה היהודית, הם העתיקו את כתבי
האורית (ספר תורה) והפיצו אותם בקרב הקהילה. מלחמות ורדיפות
אלו המשיכו עד למאות 16-17.
הקשר אל יהדות העולם והניסיונות לעלות לירושלים
יהודי אתיופיה היו מנותקים מיהודי העולם עד כדי אמונה
כי הם היהודים היחידים בעולם וייחלו כי יבוא היום וישבו
לאדמתם - ירושלים. במאה ה - 18 התחזקו הקשרים הדיפלומטיים
בין אתיופיה לארצות אירופה בעקבות קשרים אלה התאפשרה כניסה
של פוליטיקאים ומיסיונרים לאתיופיה.
כניסה ויציאה מאתיופיה ואליה אפשרה להפצת המידע בדבר השבט
היהודי היושב באתיופיה ויהודי אתיופיה גילו כי יש להם
אחים היושבים בירושלים. הידיעה חיזקה את הרצון לעלות לירושלים,
והאמינו כי יצליחו במשימה בעזרתם של יהודי אירופה ואמריקה.
כבר במאה ה- 16, קבע מנהיג יהדות מצרים- רב דוד שלמה בן
אבי זימרה(רדב"ז), כי על פי ההלכה בני ביתא ישראל הנם
יהודים ככל העם. בשנת 1855, דניאל בן חמדיה, חבר קהילת
ביתא ישראל, היה האתיופי הראשון שביקר בישראל ונפגש עם
ראש רבני ירושלים לדון במידת האותנטיות לגבי מוצאם היהודי
של ביתא ישראל. בשנים 1855-1862 החלה התלהבות משיחית לציון
, בשנת 1862 יצא
אבא מהרי נזיר ומנהיג מביתא ישראל,
יחד עם אלפי יהודים את הכפרים לעבר ירושלים דרך ים סוף
, הם האמינו כי ה' יעשה עמם נס בדומה לנס שעשה ביציאת
מצרים ויבקע את ים סוף .הסוף היה טרגי , רבים מהם מתו
ברעב ובמגפה בעודם בגבולות אתיופיה. ניסיון כושל זה לעלות
לירושלים חיזק את התחושה שאין דרך לעלות לארץ הקודש ולמידה
מסוימת של ייאוש.
בשלהי שנות ה- 60 של המאה ה- 18 הכירו רב ראשי ומנהיגי
היהדות ובהם הרב הידוע רבי עזריאל הילדסהייר מאיזנשטאדט
שבגרמניה בביתא ישראל כקהילה יהודית.
בשנת 1876 יצא מזרחן יהודי מפריס ,
יוסף הלוי לביקור
בקהילות היהודיות באתיופיה, ובשובו פרסם "קול קורא " וקרא
ליהודי אירופה להציל את יהדות אתיופיה. יוסף הלוי פנה
לארגון כי"ח (כל ישראל חברים) וביקש מהם להקים בתי ספר
ליהודי אתיופיה אך בקשתו זו לא נענתה. בשנת 1904-1908-1909
יעקב פייטלוביץ תלמידו של יוסף הלוי נכנס לתמונה על מנת
להמשיך את הפעילות סביב יהודי אתיופיה שהתחיל מורו ורבו.
שליחותו של יעקב פייטלוביץ הפיחה רוח של עידוד ותקווה
ליהודי אתיופיה , בשנים אלה יצא פייטלוביץ בשליחות הברון
רוטשילד וארגון כי"ח לאתיופיה וחזר לאירופה ואתו שני נערים
, גטיה ירמיה ותמרת עמנואל.
מטרתו להקנות להם חינוך ברוח המסורת היהודית כדי שיוכלו
עם שובם לאתיופיה להדריך את הקהילה היהודית. בשנת 1926
הקים פייטלוביץ בית ספר יהודי באדיס אבבה ובמקביל המשיך
להפיץ את דבר יהדות אתיופיה בעולם. במחצית הראשונה של
המאה פייטלוביץ לקח אתו כ - 40 צעירים לאירופה להתחנך
במוסדות יהודיים דתיים - באיטליה , ירושלים , צרפת , שוויץ
וגרמניה. צעירים אלה חזרו לאתיופיה ועזרו בידיעותיהם ליהודי
אתיופיה.
פרופסר תמרת עמנואל מראשוני הצעירים שיצאו לאירופה
חזר הקים בית ספר להכשרת מורים וניהל אותו הוא אף עמד
לצד הקיסר היילה סלסה ופעל רבות למען היהודים.
1936-1941 כיבוש הצבא האיטלקי את אתיופיה , בשנים אלה
הפסיקו את הפעילות היהודית , הקיסר היילה סלסה גלה ואף
שהה זמן מה בירושלים. תקופה זו היתה קשה ליהודי אתיופיה
ולמרות הקשיים הם נשארו באמונה ובדביקות דתית מסורתית
לירושלים.
1941 סוף הכיבוש האיטלקי היילה סלסה שב להיות קיסר אתיופיה
ומשנות ה - 40 ועד שנות ה - 70 כוננו יחסים דיפלומטיים
עם מדינת ישראל . מצבם של יהודי אתיופיה בתקופה הזו היה
טוב.
ב1955- עלתה קבוצה של 12 נערים ונערות לישראל . נערים
אלה הגיעו לכפר בתיה כדי ללמוד עברית והלכות עפ"י הרוח
והמסורת היהודית בארץ ולחזור לאתיופיה על מנת ללמד שם
את בני הקהילה.
בנובמבר 1956 הגיעה הקבוצה השניה שמנתה 15 נערים ונערות.
ב1957- חזרו מרבית מבני הקבוצה הראשונה לאתיופיה כדי למלא
את משימתם. בהסתמך על פסק ההלכה של הרדב"ז, קבע בשנת 1973
הרב עובדיה יוסף מנהיגה הרוחני של יהדות ספרד: "הגעתי
למסקנה כי ביתא ישראל הנם יהודים שהכרח הוא להצילם מהתבוללות
והיטמעות. אנו מחויבים להאיץ את תהליך הגירתם לישראל ולחנכם
ברוח תורת הקודש, עלינו לשלבם בבניית ארץ הקודש".
בשנת 1975 כתב הרב הראשי האשכנזי, שלמה גורן, בדבריו לקהילה:
"… הנכם אחים, דם מדמנו ובשר מבשרנו, יהודים כדת וכדין".
