בעד גטו אתיופי - אשר (מקואננט) רחמים (דצמבר 2004)
אשר רחמים, עובד סוציאלי קהילתי, מנסה לענות על השאלה: איזה סוג של קהילתיות אנחנו צריכים?
בראש השנה נפלה בחלקי הזדמנות לחגוג אצל בני דודים בנצרת עילית וזכיתי לראות מפגש נדיר שלא נוטים לראות בימינו.

במהלך החג ביקרתי בבית-כנסת של הקהילה האתיופית בו נערכו תפילות לחג. התפילות היו בהשתתפותם של הדור הצעיר, מבוגרים ואנשי רוח (קייסים) והשילוב שנוצר בין המשתתפים יצר אווירה אמיתית של חג וגעגועים לתרבות שהוזנחה. שני הדורות התפללו יחד, ובין תפילה לתפילה נערכו דרשות בעברית ובאמהרית מפי הקייסים, דבר שיצר קירוב וכבוד הדדי. הקייסים לימדו את רזי ההלכות של תפילות ראש-השנה כפי שנהגו באתיופיה, ובמקביל ניסינו להשוות בין המקורות.

הצעירים שאלו את הקייסים שאלות בהערכה וגם קיבלו תשובות. שמחתי על ההזדמנות הנדירה לראות שילוב בין ישן לחדש, ובין 'שם' ל- 'כאן'. "הילד רץ מהר יותר, אך הזקן מגיע ראשון", מלמדת אימרה נפוצה, על הכבוד שרוכשת הקהילה לזקן ולחכמתו. זקני העדה וחכמיה שימשו כגורם מתווך בסכסוכים אישיים וקהילתיים, סכסוכי קרקעות וכו'.

מערכת החוקים והנורמות התקיימה באופן טבעי בתוך הקהילה והזקנים לא נזקקו לרוב להתערבות של גורם חיצוני. הסדר החברתי הברור גם התאפ יין בביקורת עצמית כלפי הבנים "העצלנים" שלא קצרו בַזְמָן את מה שזרעו. קודים תרבותיים מיוחדים לעדה (כגון נימוס, ענווה, איפוק, סבלנות, נינוחות, וערבות הדדית) אפשרו לשמור על ההיררכיה, הסדר ועל אחדותה של הקהילה.

אלא שעכשיו הקהילה אינה מפרגנת לעצמה ולבניה, רבים מאתנו חשים תחושת כישלון, ולוקחים אחריות על טעויות קליטה שנעשו על ידי הממסד הקולט. המסע לסודן סייע בפירוק הקהילה והממסד פירק אותה בשנית ויצר "מִקְבָּץ" של משפחות, בלי שום היגיון משפחתי וקהילתי, שמוקמו במקומות חלשים. הקולטים ניסו, למשל, להגדיר את קהילת יוצאי אתיופיה על פי מוצא וצבע העור בלבד, ובכך התעלמו מהמורכבות של הקהילה המגיעה מאזורים גיאוגרפים שונים (גונדר, טגראיי, ארמצ'הו, סמין, קורה, שלא נדבר על קבוצת "פלאשמורה" וכו'), כשלכל אחד מהאזורים הנ"ל יש דפוס התנהגות, מעמדות ואפילו אורח חיים שונה אחד ממשנהו. אנו שומעים כל הזמן את המושג "גטו אתיופי".

מן הראוי לרענן את הזיכרון שגטאות נוצרו תחילה בשל מדיניות מכוונת. כמו כן, כל קהילתיות של יוצאי אתיופיה עשויה לחזק יותר מאשר להחליש. כמובן שיש תנאים שחייבים לקחת בחשבון. בנייה מחדש את הכישורים הקהילתיים, ובעיקר דגש על פתרונות טובים יותר בחינוך ברווחה ובתעסוקה. הקהילה דלת משאבים חומרים, לכן דרושה השקעה של משאבים מתוך אמונה וידיעה ברורה שהקהילה תמשיך, תתחזק ותיצור שותפות קהילתית עם קבוצות אחרות. הניסיון של בניית קהילה "ישראלית" ו- "חדשה" תוך התעלמות מעברה הוא מסוכן מאוד ועלול להזיק יותר מאשר לתרום. לי ברור לחלוטין שקהילה זו ובניה מסוגלים לעמוד בכל אתגר כפי שעשו בעבר, לשרוד, להתרומם ולפרוח מחדש. אך זה תלוי ביכולת שלנו להאמין ולהביא את השינוי הדרוש מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית.

אשר(מקואננט) רחמים עובד סוציאלי קהילתי, ירושלים



קהילה נטולת מורים ומחנכים - משה סמו (פברואר 2004)
מי שיבקש לחפש אנשי חינוך והוראה מקרב בני הקהילה בתוך מערכת החינוך, יתקשה למצוא אותם. אין כוונתי שלא ניתן למצוא עובדים בודדים המשמשים כמחנכים או מורים מקצועיים, אך מדובר במיעוט מבוטל, יחסית לאחוז הסטודנטים שסיימו לימודים אקדמאיים בתחום החינוך.

מנגד, אנו עדים, בפרט בעת האחרונה, לפריחה של תחום הגישור בתוך מערכת החינוך. רבים מהסטודנטים יוצאי אתיופיה שסיימו זה עתה לימודי חינוך, נקלטים לעבוד כמגשרים במקום לעבוד כמורים מן המניין במערכת החינוך. במקום שסטודנטים אלה ימשיכו את דרכם המקצועית וישתלבו בתוך מערכת החינוך, ניתן למצוא אותם רק בתפקידים "פרה-חינוכיים".

הגישור במערכת החינוך הוא תחום הכרחי ומשמעותי. המגשרים עומדים בתווך שבין המשפחה הילד ומערכת החינוך ומתווכים ביניהם. לצערנו אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמגשר הוא "בן חורג" בנוף בית הספר. כלומר: המגשר נתפס על ידי המערכת, כולל על ידי ההנהלה וצוות המורים, כדמות חיצונית אשר נכפתה או הונחתה על בית הספר, ולא כגורם בית- ספרי אינטגראלי (כלפי חוץ אמנם מוצג המגשר כדמות אינטגראלית, אך מדובר במס שפתיים בלבד). לדעתי, ריבויים של מגשרים בתחום החינוך פוגע בעתיד הקהילה בטווח הרחוק. יהיו אנשים שיחלקו על כך, אבל הם לא יוכלו להתעלם מהעובדה שצריכה לעורר דאגה רבה בקרב הקהילה: שהגישור הולך ותופס מקום רחב ביותר, על חשבון ההשתלבות בתוך המערכת הקיימת.

יש מקום חשוב לגישור בתוך המערכת הבית-ספרית כמערכת משלימה, אך לא כתחליף למורים ומחנכים מקרב הקהילה. תרומתו של מחנך או מורה מקרב הקהילה, עולה לאין ערוך, על תרומתו של מגשר, הנמצא בבית הספר לשעות בודדות. למורה או מחנך בבית הספר יש כוח רב, ועם קצת מאמץ הוא יכול להוביל מבפנים לשינויים בתוך המערכת הבית-ספרית.

כמו כן, המערכת הבית-ספרית יכולה ביתר קלות לקבל ביקורת או הערה שמושמעת מקרבה מאשר לשמוע זאת מבן חורג למערכת. תרומה נוספת של מורה או מחנך מקרב הקהילה היא במסר הסמוי שהוא מעביר לתלמידים בני הקהילה, לפיו גם בן העדה יכול לשמש כמחנך ומודל לחיקוי ולהערצה לתלמידים האחרים שאינם בני הקהילה, ולא מודל לחיקוי לבני הקהילה בלבד. בנוסף, מורה כזה, מעביר גם מסר של שותפות עם שאר התלמידים שאינם מבני הקהילה ולא היבדלות.

עתידה של הקהילה הוא בחינוך הדור הבא. לבד מהשקעה בחינוך הילדים, יש להשקיע גם בהכשרה של כוח אדם שישמש כמורים וכמחנכים. מירב התוכניות מושקעות כיום בתחום הגישור, ומעט מדי מושקע, אם בכלל, בהכשרת מורים מקרב הקהילה. כוח האדם הזה קיים בקרב הקהילה, אלא שיש לעודדו ולנתבו להיכנס לעבודה במערכת החינוך לטווח ארוך, מבלי שיסטה למסלולים אחרים קצרי טווח וקצרי מועד. עתידו של תחום הגישור לא ידוע, ומטבע הדברים, עם השנים תלך ותפחת התמיכה וגם הצורך בו.

במצב הנוכחי, ימצאו עצמם חלק מהמגשרים ללא עבודה, וללא ניסיון כמורים. יכולתם למצוא עבודה לאחר מכן כמורים, תהיה נמוכה. אם הקהילה רוצה לקחת אחריות על חינוך ילדיה ולהוביל לשינויים במערכת החינוך, הרי שעליה לשאוף להכניס מורים ומחנכים רבים למערכת החינוך, שבעוד מספר שנים חלק מהם יוכלו גם להיות מנהלי בתי ספר. האתגר של הקהילה בתחום החינוך צריך להתמקד בביטול תפקידי התיווך והתיאום, וקריאה לסטודנטים להעדיף כניסה לבתי-הספר 'בדלת הראשית', כמורים וכמחנכים ולא בהיחבא או 'בדלת האחורית'. ויפה שעה אחת קודם.
משה סמו ירושלים



נתניהו רע לאתיופים - מנברו שמעון ( פברואר 2004)
המבקרים את ביבי נתניהו ואת תוכניתו "להבראת" כלכלת ישראל הצמידו לו את הסיסמה: "ביבי גיבור על חלשים".
דוגמה טובה לאמיתותה הנחרצת של סיסמה זו אפשר למצוא בפגיעת התוכנית הכלכלית בקהילה האתיופית.

לפני מספר שבועות צפיתי על מסך הטלוויזיה בחדשות ערוץ 2, בתמונה אחת הממחישה יותר מכל את המצוקה הקשה של העניים בכלל ויוצאי אתיופיה בפרט. מדובר בילדה אתיופית קטנה הרעבה לאוכל ושכל מדפי המקרר בביתה היו ריקים ממוצרי מזון. הילדה התמימה ציינה, שכל מה שהיא אוכלת לפני הליכתה לבית הספר הוא ביסקוויטים ובמקרה הטוב פרוסת לחם שלא לדבר על ארוחה חמה. בתרבות של הקהילה האתיופית אנשים מתביישים (אולי מתוך עניין של כבוד), ואף משפחה לא תלך לבית תמחוי, אנשים גם צנועים מדי מלחשוף בפומבי את מצוקתם הקשה.

ואם הילדה ומשפחתה הסכימו הפעם להיחשף בתקשורת מול כל עם ישראל כנראה באמת קורה פה משהו חריג הפורץ כל מחסום. אבל מה שמפריע לי בסיפור הזה יותר מכל הוא שאחר כך מערכת החינוך תטען שילדים האתיופים לא מצליחים בלימודים - למרות שהמדינה משקיעה בהם הרבה. אני רק לא מבין איזה הישג ניתן לצפות מילדה שהולכת לבית ספר כשהיא רעבה.

התוכנית הכלכלית של ביבי ממשיכה להחריף עוד יותר את מצבם הכלכלי והחברתי של יוצאי אתיופיה עד כדי מניעה של הסיכוי המינימלי לגישור על הפערים. תוכנית הקיצוצים המתמשכת שלו היא הגרועה ביותר בכל שנות הקליטה ובעלת השלכות חמורות. עד עתה הצליח ביבי להחזיר את העולים אחורה לתחילת שנות ה- 90 לתקופת החושך שלפני השרים פרופ' אמנון רובינשטיין ויאיר צבן. באופן פרדוקסאלי קידמה דווקא מפלגת מרצ, שלא נהנתה מכוח האלקטורלי של הציבור האתיופי, מדיניות חיובית ורבת השפעה.

כשר לקליטת עליה, בחר צבן להעניק משנת 1994 ואילך משכנתא ממשלתית גדולה לעולים מאתיופיה, מתוך תפיסה חברתית של מתן הזדמנות והפיכת האתיופים לבעלי נכסים. אכן בזכות המענק אלפי משפחות אתיופיות הפכו לבעלי דירות משלהן. ואילו רובינשטיין, כשר החינוך, אימץ החלטה משנת 1992 של קבינט הקליטה שקבע כי יוצאי אתיופיה ייהנו מסיוע ממשלתי של 5-6 שנות לימוד לאחר שנות חינוך חובה. אימוץ החלטה זו אפשרה שכר לימוד חינם לסטודנטים אתיופים ותוך זמן קצר הקפיצה את מספר התלמידים במוסדות להשכלה הגבוהה. אמנם גם בתקופותיהם של רובינשטיין וצבן נעשו טעויות בתחום הקליטה אבל שם לפחות הייתה מוטיבציה ללמוד ולהקשיב לצרכים של השטח; לא כך אצל נתניהו. מאחר והוא שקוע בתפיסת המאקרו של הכלכלה הוא לא שם לב לצרכים המיוחדים של אוכלוסיות חלשות.

מבלי שאיש הרים גבה וללא התנגדות מינימאלית הוא ביטל ברגע אחד תוכנית שפעלה במשך 8 שנים של המשכנתאות המיוחדות לעולי אתיופיה. ובנוסף ביטל בשנת 2002 את הסיוע הניתן בשכ"ל לכל התלמידים העולים. רק לאחר ביקורת ציבורית, הסכים זמנית להחזיר את רוב הקיצוץ. על הסיוע לסטודנטים עדיין מרחפת סכנה, ואין לי ספק שביטול שלו ינעל הרמטית את שערי האוניברסיטאות והמכללות, הסגורים גם כך בפני יוצאי אתיופיה.

התמונה של הילדה בערוץ 2 העלתה בי זיכרונות רעים מהמסע לארץ, התלאות בדרך, הצימאון והרעב בניסיון להגיע אל הארץ המובטחת - ארץ זבת חלב ודבש. על חלב ודבש כבר ויתרנו מזמן. אבל מה אפשר להגיד לילדה שלא מבקשת חלב או דבש במקרר, אלא פרוסת לחם להשקיט בה קצת את הרעב.
מנברו שמעון ירושלים