|
|
 |
 |
|
תמונת המצב
|
|
|
הקדמה
יוצאי אתיופיה מהווים קהילה ייחודית בנוף החברתי הישראלי
ההטרוגני. עם עלייתם של יוצאי אתיופיה היו מי ששאלו, אם
תוכל קהילה זו לנוכח שונותה האתנית והתרבותית להשתלבבהצלחה
בחברה הישראלית, או שמא החברה הישראלית תדחיק אותה אל השוליים.
מעצבי המדיניות בתחום קליטת יוצאי אתיופיה היו ערים לסכנה
שקבוצה זו עשויה להתרכז בשכבה הנמוכה ביותר של החברה. ואולם,
למרות הגישה החיובית וההצהרות של המדינה להשתלבותם של יוצאי
אתיופיה, מן הראוי לשאול, האם מדיניות השילוב של יוצאי אתיופיה
בחברה הישראלית מצליחה?
מהו מצבם של העולים בשווקים המוסדיים השונים ביחס לקבוצות
אוכלוסייה אחרות?
האם הם מבודלים מהאחרים?
האם מצליחים להגיע לידי מוביליות בסולם החברתי?
האם הם מהווים "תת - מעמד" מובחן (UNDERCLASS ) או שהם מצויים
במסלול של שיפור במעמדם והשתלבות בסולם החברתי הכלכלי?
לאחר שני עשורים של עלייה וקליטה, קהילת יהודי אתיופיה מונה
כ- 85,000 נפשות ומתוכם כ- 20,000 ילידי הארץ. ניתן לומר
בוודאות כי חלה התקדמות משמעותית בכמה מישורים.
למשל בתחום החינוך, עלה במהלך השנים מספר זכאי הבגרות, נרשמה
עלייה במספר הסטודנטים במוסדות להשכלה הגבוהה וכו'.
יש לציין, כי תרומתם של ארגוני הקהילה והמגזר הוולונטרי
בהגברת המודעות הציבורית ע"י הקמת קואליציות, פורומים וצוותי
עבודה הייתה חיונית מאד. עם זאת, מלאכת הקליטה של יוצאי
אתיופיה רחוקה מלהסתיים ועומדים בפנינו קשיים ואתגרים גדולים.
כיום מרבית האוכלוסייה מתגוררת ביישובים ובשכונות מצוקה
המתאפיינות במעמד סוציו- אקונומי נמוך ובפועל נוצרו "גטאות".
הריכוז באותן שכונות חסרי תשתית חינוך ורווחה חזקה, גורם
להישגים נמוכים בלימודים, להיקף רחב של נשירה ולאחוזי פשיעה
גבוהים בקרב בני הנוער. במקומות אלה אפשרויות התעסוקה לרוב
בני הקהילה מצומצמות והביאו לשיעורים גבוהים מאוד של בלתי
מועסקים ומובטלים.
למרבה הצער, עד כה ההשקעות השונות עדיין לא הניבו את התוצאות
המצופות. להלן מספר עובדות באשר להשתלבותם של יוצאי אתיופיה
בשווקים של הדיור, התעסוקה והחינוך. (מבוסס על דו"ח של מרכז
אדווה ואגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה "היהודים יוצאי
אתיופיה בישראל: דיור, תעסוקה, חינוך - 2002 " וכן ממצאי
מכון ברוקדיל בשנה האחרונה).
|
תחום הדיור
נתונים של משרד הבינוי והשיכון משנת 2001 מעלים כי הרוב
הגדול של עולי אתיופיה מתגוררים בדיור קבע שבבעלותם.
בין השנים 1988 ו- 2001 (אפריל), רכשו 10,542 משקי-בית של
עולי אתיופיה דירה באמצעות משכנתא ממשלתית (מזכר מאגף האכלוס
במשרד הבינוי והשיכון, יוני 2001). משקי בית אלה כוללים
כ- 50,000 נפש, או כ- 65% מכלל הקהילה.
רוב משקי הבית הנותרים של יוצאי אתיופיה מתגוררים בתנאי
שכירות בדיור ציבורי. לפי נתונים של חברת עמיגור וחברת עמידר,
ביוני 2001 התגוררו כ- 23,300 נפשות (29% מכלל הקהילה) בדירות
ציבוריות וכ- 2,000 נפשות נוספות התגוררו בקרוונים ובמגורונים.
כ- 3,000 נפשות התגוררו במרכזי קליטה.
כ- 6,000 (נכון לנובמבר 2002 ) העולים המתגוררים עדיין במרכזי
קליטה ובקראוונים הם עולים "טריים", שהגיעו בשנים האחרונות.
בקראוונים ממשיכים להתגורר גם צעירים בלתי נשואים, שהגיעו
בשנים קודמות. תכנית משרד הקליטה לפיזור האוכלוסייה על-מנת
למנוע היווצרות גושים עדתיים, לא הצליחה ובכך מבצע המשכנתאות
שנועד לאפשר לדיירי אתרי הקראוונים לרכוש דירות בתנאי רכישה
מיוחדים, ולהחשת פינוי האתרים, גרם באופן פרדוכסלי להיווצרותן
של שכונות מצוקה המאוכלסות באחוזים גבוהים על ידי עולי אתיופיה.
לצד חוסר התמצאותם של העולים עם החיים בארץ, וחוסר הכרות
עם המציאות היישובית והחברתית בישראל, הצטרפו סיבות נוספות
אשר חיזקו את תהליך התהוות הגטאות: גובה המשכנתאות אפשר
קניית דירות באזורי מצוקה בלבד, העדר מערכת הסברה וליווי
טובה, רצון העולים לשמור על המסגרת המשפחתית-קהילתית הביאה
אותן לקנייה מרוכזת באזור אחד, כניסת משפחות רבות לשכונה
אחת גרמה להגירה שלילית של התושבים הוותיקים ולירידת ערך
הדירות.
בשכונות נשארו רק קבוצות אוכלוסייה חלשות ביותר, כשכנים
וכקולטים לעולים החדשים. חלק מהשכונות בהם יש כיום ריכוזים
גבוהים של יוצאי אתיופיה הן:
אשקלון: שמשון, שיכונים (גבעת ציון)*.
קריית מלאכי: וייצמן, הרצל.
אשדוד: רובע ח', רובע ג', רובע ו'.
ראשון לציון: רמת אליהו.
רחובות: קריית משה, אושיות.
נתניה: סלע, חפציבה, קריית-נורדאו, אזורים, ודורה.
חדרה: פאר, גני אלון, גבעת אולגה.
באר שבע: שאול המלך.
לוד: רמת אשכול- חשמונאים, הרכבת
גדרה: שפירא וסטרומה
* הערה: שכונת שמשון באשקלון
ושכונת שאול המלך בבאר שבע שמשו בשנות ה- 80 כמרכזי קליטה,
למרות שגורמי הקליטה ידעו מראש שמדובר בשכונות מצוקה.
בתום הקליטה הראשונית לא הוצעו לעולים אלטרנטיבות אחרות,
והם נאלצו להמשיך להתגורר באותם המבנים של מרכזי הקליטה,
כפתרון דיור קבע. מדיניות זו יצרה ריכוז גבוה של עולים בשכונות
מצוקה אלו. לכישלון זה במדיניות פיזור העולים השלכות חמורות
על קליטת עולי אתיופיה במערכת החינוך ובמסגרות התעסוקה כפי
שנראה זו בהמשך.
|
תחום התעסוקה
יחסית למאמצים והמשאבים המושקעים בחינוך
, אין כך הדבר בתחום התעסוקה. לרוב הוכנו תוכניות קליטה
עם דגש רב על הכשרה מקצועית.
אבל שלא כמו המאמץ הממשלתי הגדול בתחום הדיור, בתחום התעסוקה,
מערך ההכשרה הממשלתי לא העשיר את העולים במידה המצופה. מחקרים
שפורסמו לאחרונה מצבעים כי בקרב יוצאי אתיופיה בגיל העבודה
העיקרי 25-54 שיעור הלא משתתפים בכוח העבודה הוא כ- 47%.
נמוך במיוחד שיעור ההשתתפות של נשים יוצאות אתיופיה בכוח
העבודה ומגיע בגילאים הנ"ל ל- 38% בלבד.
שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה בולט בעיקר בכל הנוגע
לדור המבוגר- דור ההורים. נתוני האבטלה בקרב יוצאי אתיופיה
גבוהים בהרבה מאלו הרווחים ביישובים ערביים ובמקצת עיירות
הפיתוח. ב- 1999 שיעור הבלתי מועסקים מקרב יוצאי אתיופיה
הגיע ל- 15% ובקרב הנשים הגיע ל- 18%. שיעור בולט בקרב עולי
שנות ה- 90 (19%). עובדה זו משפיעה על מצבם הכלכלי של המשפחות
ומשמעות הדבר היא שרוב המשפחות חיות במצב של תלות בחברה.
המשפחות של העולים הן מרובות ילדים, ומתפרנסות לפעמים משכר
מינימום, שהוא תקציב שאמור להספיק עבור מזון, תשלומי משכנתא,
אגרות חינוך ספרי לימוד ועוד. באתיופיה ערך העבודה היה מרכזי,
ומושג האבטלה כמעט ולא היה קיים.
רבים מיהודי אתיופיה חיו מחקלאות לתצרוכת עצמית, עבודות
כפיים, מסחר זעיר וכו'. מענקי כספים מהמדינה לא היו קיימים,
ומשפחה שהתקשתה מבחינה כלכלית קיבלה סיוע מהמשפחה המורחבת.
המצב בישראל מהווה את הניגוד הגמור לחיים באתיופיה. ההיררכיה
במשפחה נפגעה ומעמד ההורים ירד, הילדים דוברי העברית הפכו
למרכז המשפחה. העובדה שמשפחות תלויות בכספי הקצבאות מיום
הגעתן ארצה גורמת לכך שמבחינת העולים האחריות לגורלם מוטלת
על החברה והמדינה.
מבוגרים המנסים למצוא עבודה מגלים שהם אינם מוכשרים לעבודה
טכנולוגית בתעשייה, לעבודה חקלאית וכיו"ב, ועבודת כפיים
בניקיון מהווה לרוב פגיעה במעמדם. קורסי תעסוקה אינם מכשירים
כראוי את העולים, ובמשרד העבודה נטען שישנן תכניות לשיפור
המצב התעסוקתי של יוצאי אתיופיה, אולם, חסרים התקציבים למימושן.
כפי שנתוני הדיור מצביעים, רוב הקהילה רכשו דירות בשכונות
חלשות, בהן מלכתחילה הזדמנויות התעסוקה קטנות מאוד. נוסף
לכך, העדר ידע מקצועי וקשיי השפה של העולים.
ברוב המקרים האולפנים באתרי הקליטה לא הצליחו להקנות לעולים
את מיומנויות השפה לפני יציאתם למגורי הקבע כך שביישובי
הקבע למעלה מ- 20% מהעולים בעיקר המבוגרים אינם מסוגלים
לשוחח שיחה פשוטה בעברית, וכ- 40% אינם מסוגלים כלל לקרוא
ולכתוב עברית.עובדה זו החריפה בוודאות את בעיית התעסוקה.
|
תחום החינוך
התחום המרכזי החשוב והמשמעותי ביותר הוא תחום החינוך, בו
מרוכזים מירב הקשיים והבעיות. חינוכם של יוצאי אתיופיה עוצב
בידי שתי מגמות מרכזיות:
האחת היא מגמת הסללה לחינוך הדתי, דהיינו, הקביעה המוקדמת
של מקומם במערכת החינוך באמצעות שיוכם לחינוך הממלכתי-דתי.
השנייה היא המגמה המחייבת פיזור התלמידים בבתי הספר. בניגוד
לשנות החמישים, בהן התחרו "זרם העובדים" והקבוצות החרדיות
על קליטתם של העולים ושילובם במסגרות החינוך, עולי אתיופיה
הופנו לחינוך הממלכתי דתי בתוקף הנחיות מינהליות, בלא שתתקיים
"תחרות" בין זרמים ומוסדות על קליטתם.
במערכת הממלכתית-דתית, רוכזו התלמידים העולים לעיתים מזומנות
במוסדות שרמתם נמוכה ומשאביהם אינם מרובים. היה זה תהליך
הסללה שבסיסו בכוח פוליטי ובלגיטימציה דתית. הדבר הקשה לא
אחת על הגעה להישגים משמעותיים בתחום ההשכלה.
המגמה השנייה, שהשפיעה על עיצוב חינוך יוצאי אתיופיה, היתה
גישת ה"שילוב באמצעות פיזור". הנחת היסוד של הקולטים היתה
כי שילוב מוצלח של העולים יושג באמצעות פיזורם בקבוצות קטנות.
נקבעה אף הנחיה למנוע ריכוז של יוצאי אתיופיה בקרב התלמידים
בשיעור העולה על 25% . מדיניות הפיזור במערכת החינוך לא
התבצעה ביעילות, ולעיתים מזומנות נתהוו ריכוזים גדולים של
יוצאי אתיופיה בבתי ספר או בפנימיות המתאפיינים ברמת לימודים
נמוכה, וביישובים המתאפיינים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה.
מצב זה לא הקל על קליטת יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, או
על שיפור הרמה הלימודית בקרבם. בין השאר, הדבר הוליד רמות
גבוהות של נשירה גלויה וסמויה.
מוסדות החינוך ביישובי הארץ פעלו בקליטת העלייה במתכונת
שגרתית, בלא שמערכת החינוך תקצה משאבים ייחודיים בהיקף ניכר
לתהליכי הקליטה. ספציפית, הריכוז של יוצאי אתיופיה בבתי
ספר מסוימים לא לווה בדרך כלל בהקצאה מתאימה של משאבי הוראה
ייחודיים, כגון מורים שעברו הכשרה מותאמת להוראת יוצאי אתיופיה
או אנשי הוראה מקרב בני הקהילה. מצב המצוקה הכלכלית בקרב
המשפחות גורם לחסכים בציוד לימודי בסיסי, וגורם לחוסר השתתפות
פעילה של התלמידים יוצאי אתיופיה בכיתה.
הבעיות הכלכליות מונעות השתתפות של תלמידים יוצאי אתיופיה
בפעילויות חברתיות, או השתתפות בהעשרה במסגרת החינוך הבלתי
פורמלי. זאת ועוד, חרף ריכוז יוצאי אתיופיה בבתי ספר מסוימים,
לא נעשה בהם כל מאמץ לבסס את ההוראה ולשדרג אותם לבתי ספר
למצוינות.
בשל כך בדומה לתחום הדיור, גם במסגרות הלימודיות קיימת הגירה
שלילית של תלמידים וותיקים אל בתי ספר חזקים, הגורמת לכך
שבתי הספר החלשים כוללים אחוז גבוה של יוצאי אתיופיה, דבר
המקשה על ההשתלבות בתוך החברה. עניין חשוב נוסף הקשורה לכישלונות
במערכת החינוך הוא נושא מעורבות ההורים והקהילה.
מערכת החינוך בישראל רואה בהורים שותפים לתהליך החינוכי
שעוברים ילדיהם. קיימת ציפייה למעורבות ההורים בסיוע לימודי:
קשר רציף עם צוות בית הספר, לקיחת חלק בועדות שונות, ארגון
אירועים ומימונם.
ההורים בקהילת יוצאי אתיופיה אינם מעורבים בצורה מספיקה
בתחומים שהוזכרו לעיל, אם בגלל חוסר מודעות לציפיות המערכת
מהם, ואם בגלל באי שליטה בשפה העברית וחוסר התמצאות בחומרי
הלימוד. מצב זה גורם לפגיעה במעקב ובפיקוח אחר ההתקדמות
הלימודית של ילדיהם, וכן לפגיעה ביכולת ההורים להיות גורם
מדרבן בהתפתחות ההשכלתית של הילדים.
הקשיים בתוך המערכת החינוכית והפערים בתוך המשפחה גורמים
לשרשרת של כישלונות, המתבטאת באופן שונה אצל התלמידים השונים.
חלק מהתלמידים סובלים מקשיים לימודיים ומפערים בהישגים,
ואצל אחרים הדבר מתבטא בבעיות התנהגותיות הנובעות מתסכול
בתחום הלימודי.
גם תלמידים בעלי מוטיבציה גבוהה ללימודים אינם מצליחים להתקבל
למוסדות לימוד בעלי רמה גבוהה, עם סיום בית הספר היסודיים
החלשים. תופעת העבריינות והוונדליזם בקרב נוער יוצאי אתיופיה
הולכת ומתחזקת. מדי שנה עולה שיעור הפשיעה של קטינים, תופעת
השימוש באלכוהול, סמים קלים וקשים הולכת ומתרחבת ללא פתרון
ממסדי. להלן חלק מהנתונים העגומים :
- רק 1/3 מכלל התלמידים יוצאי אתיופיה בבי"ס יסודי ובחטיבת
ביניים מגיעים לממוצע הארצי בציונם.
- בקרב תלמידים בקהילת יוצאי אתיופיה ניכרים קשיים ברכישת
מיומנויות היסוד כגון קריאה וכתיבה, בתי ספר מדווחים כי
כ- 40% מהתלמידים בכיתות א'- ט' אינם שולטים בקריאה של טקסטים
ברמת הכיתה.
- 6.2% מהתלמידים בגיל 14-17 נושרים, לעומת 3.5% באוכלוסייה
הכללית. שיעור הנשירה חמור במיוחד בקרב יוצאי אתיופיה הוותיקים
בארץ- 11%.
- שיעור העבריינות בקרב צעירים יוצאי אתיופיה נמצא בעליה
תלולה ומתגלים דפוסי עבריינות כבר בגיל צעיר.
- למעלה מ- 3% מכלל התלמידים יוצאי אתיופיה לומדים במסגרות
לחינוך המיוחד. - שיעור הזכאים לבגרות עלה במהלך שנות התשעים.
למרות זאת, עדיין קיים פער ניכר לעומת הישראלים הוותיקים
32% בקרב תלמידי הקהילה לעומת 50% בקרב האוכלוסייה היהודית
הוותיקה.
- בארבע שנים האחרונות אין עליה במספר הסטודנטים מן המניין
במוסדות להשכלה גבוהה ועומד על כ- 900 בממוצע וכ- 1000 תלמידים
במכינות השונות.
|
סיכום
ומסקנה
חרף מדיניות ממשלתית, שכוונה לפיזורם של יוצאי אתיופיה ושילובם
ביישובים "חזקים" בסולם החברתי-כלכלי, המזמנים הזדמנויות
כלכליות ותעסוקתיות, הרי בפועל רבים מיוצאי אתיופיה מתגוררים
ביישובים ובשכונות, ברמה חברתית-כלכלית נמוכה, ובהם ריכוז
גבוה יחסית של בני הקהילה.
בתחום החינוך, ממשיכה להתבצע הסללה של יוצאי אתיופיה והפנייתם
למערכת החינוך הדתית, שרמתה הלימודית נמוכה. כמו-כן, ננקטה
מדיניות של פיזור יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, שהצלחתה
מוגבלת, ובעיקר- לא ננקטו אמצעים חיוניים לשילוב מוצלח של
יוצאי אתיופיה במערכת החינוכית.
בתחום התעסוקה, המליצו מומחים על נקיטה בשיטות מיוחדות ומותאמות
בכדי להקל על עולי אתיופיה את ההשתלבות בשוק העבודה. ואולם,
בדרך כלל מצאנו כי מערכת ההכשרה המקצועית הישראלית פעלה
בתחום זה דרך שיגרה, וקפאה על שמריה. היא לא הציעה פתרונות
הולמים לשילוב יוצאי אתיופיה בשוק העבודה הישראלי.
בתחום הדיור יוצאי אתיופיה מתגוררים ברובם במספר קטן יחסית
של יישובים, ומרוכזים בשכונות המתאפיינות במעמד חברתי-כלכלי
נמוך.
מצב זה פוגע קשות בתהליכי הקליטה של העולים מאתיופיה ובהתערותם
בחברה הישראלית. נמצא אם כן, כי בשלושת התחומים ניכר פער
ניכר בין יעדי המדיניות המוצהרת לבין יישומה הלכה למעשה,
וודאי שניכר פער בין יעדי המדיניות לבין התוצאות בפועל.
|
|
|
|
|
|
